הקיבוץ כתא חברתי ייחודי שהתפתח בישראל, נשען מאז הקמתו על שיתוף פעולה, ערבות הדדית ועבודה עצמית. בתוך מסגרת זו, בעלי המקצוע מלאו תפקיד מרכזי, לא רק כנותני שירות, אלא גם כחלק בלתי נפרד מהמרקם הקהילתי. בעל מקצוע בקיבוץ אינו רק חשמלאי, נגר או טכנאי מחשבים, הוא גם חבר בוועדות, מתנדב בצוות מסיבה ולעיתים גם חבר ילדות של הלקוח. מערכת יחסים כזאת מטשטשת את הגבולות המקובלים שבין נותן שירות ללקוח ומביאה עמה יתרונות אך גם אתגרים. למשל, הזמינות הגבוהה, ההיכרות האישית והאמון ההדדי מאפשרים פתרון מהיר ונגיש של תקלות, ויחד עם זאת גם מובילים לציפיות  מוגזמות או לעומס רגשי על בעל המקצוע.                                                                                                                                                                                                           עם השינויים שחלו בקיבוצים, מהפרטה ועד פתיחת השערים לאנשים חדשים, התפתחה גם מערכת השירות. חלק מהקיבוצים פנו להעסקת ארגונים חיצוניים, אחרים המשיכו לטפח בעלי מקצוע מתוך הקהילה תוך שמירה על ערכי השיתוף והעזרה ההדדית. השילוב בין מקצועיות לקהילתיות בקיבוץ כולל מודל ייחודי, שבו האדם רואה לא רק את התפקיד שהוא ממלא, אלא גם את התרומה הרחבה שלו לקהילה. זו עדות לכך שעבודה מקצועית יכולה להיות גם שליחות חברתית.